בתיה ירושלמי

יה בת להורים שעלו מתימן, נולדה ברעננה והיא חיה שם כל חייה. היא מספרת שפעם היו ברעננה סוסים, עגלות ואופניים והיום רעננה שונה, קשה למצוא חנייה אפילו. היו בקושי שלושה בתי ספר, שניים חילוניים ואחד דתי. על הילדות היא אומרת שהיתה לא מזהירה, כשהיו עולים חדשים לא היה חשמל לא היו מים, השירותים היו בחוץ, בור, משותף להם ולשכנים. המקלחת גם היתה בחוץ, “לא היה קל אבל הסתדרנו”. היו להם שני דונם אדמה ושם הם גידלו הכל לבד כך שמבחינת אוכל לא היה חסר להם כלום, “אימא שלי היתה מכינה זלביה, לחוח, ירקות, פירות מהגינה אבל עבדנו קשה. היו לנו תרנגולות עיזים הודו ברווזים, היה לנו משק קטן. קמנו וחלבנו את העיזים על הבוקר”. הם היו שמונה אחים, שלושה נפטרו יחסית צעירים ונותרו חמישה. היא מספרת שאימא שלה ילדה את כל הילדים בבית לבד, גם בתימן היא ילדה לבד בבית. בתיה התחתנה בגיל 23, יש לה 3 ילדים, 2 גרים ברעננה ואחד בבית יהושוע, והיא סבתא לחמישה נכדים. היה לה גן ילדים פרטי 40 שנה, היא יצאה לפנסיה בגיל 70 והיום מתנדבת: באיזי שפירא, חונכת של ילדה בבית ספר, מלמדת ילד שבא אליה הביתה ועוזרת לו בשיעורי הבית, משחקת ברידג’ ואוהבת ריקודי עם “זה חובה פעמיים בשבוע, זה פשוט נפלא ובריא”. בתיה מספרת שבני המשפחה נפגשים הרבה, כל שבת בבוקר נפגשים אצלה לקובניות או זלביה או בורקס שבעלה מכין, הוא עלה מטורקיה. היא מודה שהיא לא מתה על המטבח אבל מבשלת כי אין ברירה, “אני לא שפית”. היא אוהבת לבשל גם את האוכל המסורתי וגם את האוכל הישראלי מכל העדות. “את הזלביה ראיתי בבית איך אימא שלי מכינה ולמדתי ממנה, היא היתה עושה על הטבון אז לא הכל אני יכולה אז מכינה מה שכן יכולה לעשות בבית.”