חנה אניטה פילס

“שמי המקורי הוא אניטה. כשהגעתי לישראל עברתו לי את השם לחנה, אני מעדיפה שקוראים לי בשמי המקורי שהוא אניטה”. אניטה עלתה לארץ לבדה במסגרת עליית הנוער מאגאדיר שבמרוקו. הם שהו 4 שנים בצרפת ומשם עלו לפלשתינה. שיכנו אותה בקיבוץ כיסופים שבדרום. במרוקו הם היו שמונה אחים, לארץ הגיעו ארבעה. אח אחד שלה נפל בצבא. אניטה היא היחידה מבין כולם שנותרה בחיים. “את אבא שלי הכרתי רק מתמונות. הוא היה איש עשיר, היה לו דוכן פירות. הוא נפטר כשהייתי בת שנה וחצי” מספר אניטה בכאב. אמא שלה הגיע לארץ כמה שנים אחריה. הן נפגשו כשהיתה בת 12 אחרי שנות נתק ארוכות. היא הגיעה אל אניטה לקיבוץ והתעקשה לקחת אותה איתה למרות שהשתלבה יפה, הייתה תלמידה טובה וחרוצה וגם דיברה עברית. אמא שלי היתה אם שכולה ואמרה “על לב של אמא לא מתווכחים” וכך היה. אניטה נקרעה בין החיים הטובים שהיו לה בקיבוץ לבין רצונה הטבעי להיות עם אמא שלה. בגיל 18 התחתנה. יש לה שלושה ילדים, שישה נכדים ושני נינים. מאמא שלה למדה לבשל אוכל מרוקאי. בעלה היה טורקי ובשבילו למדה לבשל אוכל טורקי. גם הילדים שלהם העדיפו את המאכלים הטורקיים. אמא שלה המשיכה לבשל את האוכל מרוקאי ושתיהן היו מתענגות עליו. בשעות הפנאי הולכת אניטה למועדון בשכונה, נפגשת עם חברותיה, מטיילת בפארק ונחה. “אני מאוד אוהבת מוסיקה ושירים, זה החיים שלי, יש לי טרנזיסטור צמוד אליי שדולק יום ולילה. אני אוהבת את כל מה שקשור למוסיקה. השירים נותנים לי שמחת חיים. אני לא רוצה לחשוב על העבר ועל כל מי שנפטר והמוסיקה היא שנותנת לי רגיעה בלב” מספרת אניטה ברגש. “הילדים והנכדים שלי שמגיעים אליי ואני מפנקת אותם, הם האושר שלי”.