מרסל נולדה ביפו. הוריה עלו לארץ כשהיו צעירים. הם עבדו קשה לפרנסתם ולמען סיוע התחילה גם היא לעבוד בגיל 14. עת בגרה, למדה הנהלת חשבונות וקיבלה דיפלומה, בהמשך למדה גם מחשבים. מרסל היא למדנית ואוטודידקטית ואיננה מוותרת לעצמה, כך הצליחה ופרצה דרך בכל מקום שבו עבדה. היא עבדה כמנהלת חשבונות והגיעה לדרגת מנהלת ראשית. היא זאת שהיתה מלמדת את הצעירים שהגיעו מתנשאים כמו טווסים את רזי המקצוע, סייעה להם להתמקם ולהתאקלם בתפקיד ולהשתלב בעבודה. מרסל עוזרת, מסייעת ומדריכה בכל תחומי חייה. “זה בכיף שלי” היא אומרת. אחרי שנות עבודה ארוכות ועמוסות, כיום היא פנסיונרית במשרה מלאה. תחביביה הם בעיקר בתחום היצירה. היא מציירת, רוקמת וסורגת “אין סיכוי שתתפסו אותי בלי כלי סריגה” ממשיכה ואומרת. מרסל סרגה ורקמה מפות למועדון שבשכונה בו היא פעילה ואוהבת. לבשל היא למדה לבדה “במרוצת החיים” כדבריה. גם בבישוליה היא משלבת יצירתיות, אוהבת לבשל ונהנית להמציא ולשדרג מאכלים מסורתיים ולתת להם טוויסט עכשווי. את האוכל בבית הוריה לא אהבה. המאכל היחידי שאהבה הוא מרק הירקות עם הבצקניות שהיתה מכינה סבתא, וכיום מרסל מכינה את המרק וטעמו זהה לטעם שמזכיר לה את ילדותה ואת סבתהּ.