אתי לוי

אתי נולדה בקהיר, מצרים. היא הגיעה לישראל כשהיתה בת שבע. הוריה לא רצו לעלות לישראל. לפני שהגיעו ארצה היו כמה שנים באיטליה, הם לא מצאו שם את עצמם. אביה היה עיתונאי ומאוד רצה לעבוד. הוא שלח מכתבים לכל העולם ובסופו של דבר מצא עבודה כאן בישראל, כעיתונאי וכקריין בשפה הערבית בקול ישראל. הם הגיעו לירושלים. אמא שלי כל כך שמחה, למדה באולפן והיתה חיונית ומלאת חיים, אביה פחות, רק שהיתה לו אחריות לפרנס את ילדיו. אתי התחתנה בירושלים, נולדו לה שתי בנות ובהמשך עברו למרכז. לאחר גירושיה מכרה את ביתה, הגיעה לשכונת התקווה והתאהבה במקום מהרגע הראשון. טוב לה עם ההמולה, עם העממיות, עם יחסי השכנות הקרובים והבלתי אמצעיים. במהלך שנותיה עבדה אתי כקלדנית מצטיינת, גם כחייילת ובהמשך בבנק לאומי ובמשרד הבריאות. היה לה קשה עם הישיבה הממושכת לכן החליפה תפקידים. שנים ארוכות טיפלה באימהּ שהיתה חולה ולאחר מותה המשיכה לטפל בקשישים. אתי אוהבת לטייל, פעילות גופנית בהדרכה, לרקוד, לבלות, שירה בציבור, לבשל ולארח. היא בקשר טוב עם בנותיה, אחת מהן גרה איתה עם ילדיה, נכדיה של אתי. “לפעמים צפוף, לפעמים עמוס, אני אף פעם לא לבד וטוב לי עם כולם, אנחנו עושים הכל ביחד” היא מספרת. אתי אוהבת את המטבח “אוכל זה שלום בית, כשיש אוכל כולם שמחים, אוכלים, יושבים ביחד ושבעים”. אתי למדה לבשל בעצמה ואוהבת את סגנון ישראלי שכולל מאכלים מכל העדות “כל מה שטעים לי אני מנסה ומבשלת” היא אומרת וממשיכה “אם יוצא טעים ואין תלונות, אני מכינה שוב”. “אמא שלי בישלה טעים, אבל לא אהבה אוכל ולא אהבה שאני והאחים שלי אוכלים, היא רצתה שלמור עלינו ועל הבריאות שלנו, אני לעומתה, גם כאמא וגם כסבתא משחררת ומרשה הכל, והנכדים שלי רק רוצים להיות איתי” מספרת אתי ומחייכת עם ניצוץ של גאווה וסיפוק שמורגש בקולה.