דליה כהן

דליה נולדה בחדרה, בת לעולי תימן, אחת מתוך שישה אחים, 3 בנות ו3 בנים. 2 מאחיותיה נפטרו ואימה נפטרה השנה בגיל 90. המשפחה עברה לחדרה ממחנה העולים בפרוד וכל המשפחה המורחבת השתכנה שם ושם היא גדלה עד גיל 18. בגיל 18 היא התנדבה בשירות לאומי בטבריה ומשם למדה באוניברסיטת בר אילן. היא עבדה 4 שנים בבית חולים גריאטרי פסיכיאטרי שהיו שם הרבה הלומי קרב ממלחמת יום הכיפורים ולאחר מכן עבדה כתמחירנית ופקידת תפ”י ברעננה במפעל “הארגז” שעשה רהיטים למשרד הביטחון. היא הכירה את בעלה בשנת 81′, הוא מרעננה במקור, והם השתקעו ברעננה. כשהמקום בו עבדה נסגר היא חזרה לעבוד בבית כי בעלה חלה ונפטר לאחר מכן בשנת 2000. יש לה 3 ילדים, אחת נשואה וגרה בחריש, הבכור נשוי גר בגבעת שמואל והצעיר בצבא קבע. יש לה נכדה אחת “כן ירבו”. דליה מספרת שהילדים באים לבקר כמעט כל שבת, ובכל מקרה היא מוקפת משפחה כי גרה בשכונה שכמעט כל השכונה משפחה, כולם משפחת כהן, “יש לי גיסים, בני דודים, כמעט כל שכונת רסקו הם קרובי משפחה. יש כאן בית כנסת מרכזי שם 99% כהנים וכולם משפחה אז בחגים כולנו נפגשים שם וחוגגים שם. וכשיש שמחות ואירועים נפגשים. מה שיפה בשכונה פה”. דליה לא רואה בעצמה בשלנית ולא מבלה כל היום במטבח אבל מבשלת “ומה שאני מבשלת זה טעים”. היא מכינה לחוח, חילבה, מרק תימני, קובנות קובניות וגם מאכלים אחרים כמו אורז וקטניות, ממולאים. את המאכלים המסורתיים היא למדה לבשל מאימא שלה שהייתה מכינה אותם. “אימא שלי היתה מכינה לנו בבוקר לפני בית הספר מעסובה לכל אחד בצלחת שלו עם דבש או סוכר והיינו אוכלים ואז יוצאים לבית הספר. זה מאוד חשוב לתת לילד לאכול את האוכל הזה ולא ג’אנק פוד וקורנפלקס, ההורים שלנו תמיד דאגו שיהיה לנו אוכל ועד היום אני זוכרת את הפלאפל שהם היו קונים לנו פעם בשבוע. אימא שלי אהבה פלאפל וזה היה המאכל שהיא תמיד הסכימה לאכול, עד גיל 90.”