דליה שקרצי

דליה יחד עם כל בני משפחתה הם ניצולי שואה. הם חוו את השואה בטריפולי, לוב. פצצה נזרקה על ביתם שנהרס כליל. הם ברחו ולמשך תקופה עברו ממקום מסתור אחד לשני עד שעלו לישראל בשנת 1949. אמהּ, אביהּ ושמונת ילדיהם שסחבו על עצמם טראומות רבות מאותה התקופה הקשה כולל קשיי ההתאקלמות בארץ. כשהגיעו ארצה היו לתקופה קצרה במחנה מעבר ומשם עברו לגור בבאר יעקב. בגיל 14 עברה דליה להתגורר אצל אחיה ברמת גן בשל המצב כלכלי הקשה. במהלך היום עבדה בבתי חרושת ובניקיון ובערבים למדה. בסופי שבוע נסעה להוריה ונפגשה עם בני משפחתה וחבריה. בגיל 18 וחצי נישאה ובגיל 22 כבר היתה אמא לשלושה קטנטנים. “הייתי ילדה שגידלה ילדים”. כמה שנים אחרי נולד בנה הרביעי, שהוא כדבריה “ילד במתנה”. “השקעתי את חיי בילדיי ויש תוצאות והרבה נחת רוח”. דליה עבדה כגננת במשך שלושים שנים, חלקן בחינוך המיוחד, ועשתה חיל. “אני אוהבת ילדים ואני אוהבת לעזור וזה מה שקידם אותי”. דליה בעד אורח חיים בריא וספורטיבי, לאיכות הגוף והנפש. מנויה בכפר המכביה כבר חמישים שנים. היא שוחה מדי יום, בכל עונות השנה, ומשתתפת בחוגים רבים: יוגה, פילאטיס, צ’י קונג. מאוד אוהבת אומנות, מפסלת ומציירת, ביתהּ מקושט כולו בתמונות מעשה ידיה. “אני עסוקה בדברים אחרים, לא בבישול” אומרת דליה “הבישול מעולם לא היה תחום שעניין ושמשך אותי”. גם בשנים שגידלה את ילדיה לא היה לה זמן להשקיע במטבח והמעיטה לבשל. היא אוכלת בעד אוכל בריא וטבעי, הרבה ירקות ופירות. אמהּ היתה בשלנית. האוכל שזכור לה מבית ילדותה הוא מפרום וקוסקוס עם מרק, מאכלים שמעולם לא הכינה. אחיותיה למדו מאימן לבשל וכשבא לה להתפנק היא אוכלת אצלן. כיום נפגשים בבתי ילדיה לארוחות משפחתיות או שהיא מזמינה את כולם למסעדה. לסדנה הביאה דליה צ’רשי, מאכל ילדות שאהבה מאוד. היא הכינה אותו לפי מתכון שמצאה והרגישה גאווה על שהתקבל בברכה ושהטועמים אהבו והחמיאו לה.