מזל מרציאנו

מזל הגיעה ארצה בגיל שתים עשרה עם הוריה. דרכם ארצה היתה רצופת קשיים, הם עברו ממרוקו לאלג’יר משם למרסיי ומשם בספינה רעועה ארצה. לאחר חודשים אחדים במעברה הגיעו לירושלים עם הוריה, אחיה ודודים. בעלה עבד בסדום ובאילת והוריה אמרו לה שאישה הולכת אחרי הפרנסה של בעלה והם עברו לגור בבאר שבע. עם הזמן הכירה אנשים, התאקלמה והתגברה על בדידותה. בעלה היה רוב הזמן בצבא והיא התמודדה לבדה כולל האחריות על גידול ילדיה. היא השקיעה בהם את כל מאודה, שמרה והשגיחה עליהם. היא מאוד אהבה את המטבח והיתה מכינה המון אוכל ועוגות, ופינקה אותם. בכל יום הם אכלו ארוחת צהריים יחד סביב השולחן והקשרים הקרובים והטובים עם ילדיה נשארו כאלו עד היום “אני עבדתי קשה כדי שילמדו ושיהיה להם מקצוע, והם גדלו כמו שרציתי, כל הילדים שלי מלומדים ומצליחים” מספרת מזל “אנחנו ממשיכים להיפגש בסופי שבוע, אני מארחת את הילדים והנכדים והנינים שלי, ככל יכולותיי, יחד עם הקושי הפיזי, ובכל פעם אחת הבנות מפנקת אותי עם אוכל שהיא מביאה “הילדים שלי אומרים לי: לעולם לא נוכל להחזיר לך אחוז אחד ממה שהענקת לנו” מספרת מזל ומתרגשת. הילדים שלה הם הפיצוי שלה על הקשיים שחוותה בילדותה. בשגרת יומהּ צופה מזל בטלוויזיה, הולכת למועדון, נפגשת עם חברות, רוקמת ועושה הרבה פיזיותרפיה “אנחנו לא יושבות דקה אחת, כל הזמן יש תעסוקה” אומרת מזל בהנאה.