שושנה גיליאדוב

“מאז שאני זוכרת את עצמי החלום שלי היה לעלות לישראל, ואחרי שנים רבות הגשמתי אותו ואני מאושרת על כך” מספרת שושנה. היא למדה ביולוגיה באוניברסיטה במשך שש שנים והיתה מורה לביולוגיה. לאמא שלה תמיד היה חשוב שתתחתן, והיא לעומת זאת החליטה שכשתסיים את לימודיה תיסע לישראל למורת רוחה של אמהּ שאמרה שלא תסכים. לפני סיום לימודיה הכירה את בעלה והכל הסתדר. בעלה לא רצה לעלות לישראל, הם עברו לגור במוסקבה וחלומה נדחק. “וככה, ביום בהיר אחד הוא אמר לי ‘את רצית לעלות לישראל, אז בואי נעלה” מספרת שושנה, וכך, בגיל שלושים ושמונה עלתה ארצה עם בעלה וילדיה. כשהגיעה לכאן למדה באולפן ועבדה בעבודות שונות למען פרנסתה “בהוראה המשכורת נמוכה ולא היתה לי אפשרות ללמוד ולהשלים בכדי להיות מורה מן המניין” היא מספרת בשיוויון נפש, אוהבת ומרוצה מהזכות לחיות בישראל. כיום, כפנסיונרית, אחרי שנים ארוכות של עבודה יש לה זמן להתמסר לבישולים מבית אמא וסבתא. היא זוכרת חלק גדול מהמתכונים, לומדת מבני משפחתה, מנסה ומבשלת ומצליחה. לשושנה יש שלושה ילדים וחמישה נכדים והם נפגשים הרבה. היא גם מאוד פעילה חברתית, נפגשת במועדון עם חברות, שומעת הרצאות, מתעמלת, יוצאת לטיולים “יש לי יותר זמן, אני עושה מה שבא לי ומה שאני אוהבת וזה מצויין” מאירה שושנה במילותיה הטובות.