שמחה בושרי

שמחה עלתה ארצה מתימן בגיל 13 עם ההורים ואח ואחות, האח נגנב בארץ ואחות נוספת נולדה בארץ. הם הגיעו לראש העין ישר משדה התעופה ו”מאז אני פה”. היא התחתנה בגיל 14 “הייתי צעירה ולא הבנתי כלום מהחיים שלי גרנו באוהלים והיו חיים קשים, היה לי קשה גם באותה תקופה עם הורי עם חמותי ועם בעלי.” אחרי החתונה בעלה התגייס לצבא והיא חיתה אצל הוריה 3.5 שנים. כשבעלה חזר מהצבא היא חזרה אליו והם הקימו משפחה. היא ילדה 12 ילדים, 2 מילדיה נפטרו והיום יש לה 10 ילדים. יש לה בסביבות 40 נכדים ומלא נינים “אני כבר לא סופרת”. במשך השנים שמחה עבדה במשק בית, עשתה שם את כל עבודות הבית כולל בישול וטיפול בילדים, באחד הבתים עבדה במשך 14 שנים ועד היום היא בקשר איתם. היום שמחה גרה לבד, “אחרי שבעלי נפטר הילדים היו באים כל שבת אבל זה היה לי המון בלגן וילדים והעדפתי לבוא אליהם וככה כל שבת אני הולכת לילד אחר וכך עשיתי. היום זה לא נוח לי, אני מעדיפה להיות בבית שלי לאכול מתי שבא לי ולשרת את עצמי ואני מרגישה עצמאית, לא רוצה להיות נטל על אף אחד. זה הבית שלי ואני בו כבר 50 שנים. הילדים באים ומבקרים, מתקשרים, אנחנו בקשר. אני מפנקת באוכל, מכינה להם דברים שהם אוהבים לאכול, שואלת מה הם רוצים ואני מכינה להם. הם אוהבים ספגטי, מתים על הספגטי שלי “את שפית סבתא,למדי את אימא שלי איך שאת עושה” מכינה גם אורז עם צימוקים, מג’דרה, כל אחד יש לו העדפה משלו. אני מרגישה כמעט צברית אפילו מכינה גפילטע “פיש בחגים, לא מכינה רק אוכל תימני מסורתי. את הכעכות היא למדה להכין מסבתא שלה שגידלה אותה ועוד בתימן התעקשה שהיא תלמד לבשל כדי להכין אותה לחיי המשפחה. עד היום שמחה אופה את הכעכות כל יום חמישי וכשהילדים באים ממתינות להן העוגיות האלה לצד הקפה.