בטי הורוביץ

בטי נולדה ב-1934 בבוקרשט, רומניה. בת יחידה לשני הוריה. את אביה של בטי לקחו לעבודות כפייה במהלך מלחמת העולם השנייה, בטי נשארה עם אמה החולה בבית. בטי מתארת שנים קשות ומחסור קשה באוכל, שנים של פחד ואי וודאות. גם לאחר המלחמה מצב המשפחה לא היה פשוט. בטי נאלצה לצאת לעבוד כבר בגיל 12, למדה תפירה וסגירה על מנת לעזור לכלכל את משפחתה. באותן השנים בטי מתארת את התורים הארוכים לקבלת קצבת המזון הדלה שעזרה להם להמשיך ולהתקיים. כשהייתה בת 15 החלה לעבוד בבית חרושת לטקסטיל, שם תפרה בגדים לספורטאים. בבית החרושת עבדה עד שילדה את ביתה, סילביה, בגיל 24. כבר החל משנת 1947 עלו בני משפחתה של בטי. בטי, בעלה וביתה המתינו לאישורים המתאימים עבור אביה של בטי כדי שאלו יוכלו לחבור לשאר משפחתם. אביה של בטי נפטר כשישה חודשים לפני עליית המשפחה למדינת ישראל, אמה נפטר כשנה אחריו. המשפחה עלתה ארצה ב-1982 לחיפה. בטי עבדה במחלקת המים בעיריית נשר ובוועדה לתכנון ובניה מורדות הכרמל ויצאה לפנסיה רק לפני כ-13 שנה. בעבר נהגה בטי להעביר את זמנה בתפירה וסריגה אך כיום בגלל לקות ראייה נאלצה לוותר על תחביבים אלו, אותם עושה כבר מגיל 12, וכיום נהנית מפתירת “סודוקו” שמיועד ללקויי ראייה ומטיולים וארוחות עם ביתה. מערכת היחסים של בטי וסילביה ביתה מיוחדת במינה, הן לא רק אם ובת אלא גם חברות קרובות מאוד. את החווית הפעילות עם “טעם של ילדות” בטי מתארת כ”חגיגת יום הולדת”, “הגיעו צעירים יפים ונחמדים ושימחו אותי מאוד, הרגשתי שחוגגים לי יום הולדת ונהניתי מכל רגע”.