אליס נולדה ב-1938 בקזבלנקה, מרוקו. אמה הייתה בת יחידה בין אחים בנים. לאחר שאמה נישאה לאביה, סבתה של אליס (אמה של אמה) הרגישה בחסרונה של נוכחות הבת בבית והחליטה לגדל את אליס כביתה. בבית המשפחה הייתה אהבה גדולה. אליס מספרת שדודיה, סבתה והוריה פינקו אותה מאוד, דאגו לה מאוד ולימדו אותה כבוד וערכים שהולכים עימה עד היום.
כשהייתה בת 12 פנתה אליס אל סבתה ואמרה לה שהיא רוצה ללמוד מקצוע טכנולוגי (מחשוב של אותם הימים), זאת לאחר שסבתה שאלה אותה במה תרצה לעסוק כשתהיה גדולה.
סבתה של אליס הייתה תופרת והאמינה שזהו המקצוע המתאים עבור אליס ועודדה אותה ללמוד את המקצוע הזה במקום המקצוע הטכנולוגי. אליס מספרת בזכות המקצוע הזה תוכל לדאוג לפרנסת הבית, לעבוד בבית ולגדל את הילדים בו זמנית והוסיפה שכל תיקון שתצטרך לעשות לבגדים יעלה לה כסף ואם תדע תפירה אז למעשה זה יחסוך לה כסף. למחרת חיכתה לאליס מכונת תפירה קטנה שסבתה קנתה עבורה וכששאלה את סבתה לכבוד מה המכונה סבתה ענתה לה “קניתי לך את זה נשמה שלי. אלמד אותך תפירה”. מכאן הכל התחיל. דודה שילם עבור בית ספר פרטי לתפירה וגזירה, לבית הספר הייתה שלוחה נפרדת בצרפת ונחשב לאחד מבתי הספר הטובים בעולם בתחום. אליס מספרת שהלכה לבית הספר באדיקות, “הלכתי לבית הספר כאילו היה מקום העבודה שלי, מקום הפרנסה שלי. היה לי חשוב להגיע לכל השיעורים ולהשקיע”, במשך שלוש שנים.
את המבחן המסכם בבית הספר נאלצה לעשות פעמיים כיוון שבפעם הראשונה לא האמינו שאלו יכולותיה של אליס, את המבחן השני עשתה לעיני מוריה ומנהליה בבית הספר שהופתעו לטובה מיכולותיה המופלאות של אליס.
היום אליס כבר לא תופרת אבל נהנית לצייר, לבלות במועדונית וממפגשים עם חברות.
לאליס ארבעה ילדים (הצעיר מבניהם נפטר), שישה נכדים ונינה.