זמירה עלתה ארצה עם משפחתה ב-1951, המשפחה התיישבה בתחילה במעברת מנסי, ליד מושב היוגב והתגוררה שם עד 1955, משם עברה המשפחה ליקנעם.
זמירה משתפת שלא הייתה לה ילדות כמו שהייתה רוצה, בגיל 9 נאלצה לעזוב את בית הספר כדי לדאוג לאחיין שלה ולהיות לו לבייביסיטר כדי שאחיה יוכל לצאת לעבודה. זמירה עשתה זאת קרוב לשנה, לאחר מכן נאלצה להמשיך לעבוד בגלל מצבו הרפואי של אביה, שלא אפשר לו לפרנס את משפחתו. זמירה החלה לעבוד בגן ירק במושבה ליד יקנעם כשהיא בת 10 וחצי בלבד.
בשלב מסוים נפתח ביקנעם בית ספר למקצועות בו לימדו תפירה, זמירה למדה זמן מה בבית הספר אך נאלצה לעזוב את הלימודים כדי שתוכל לעבוד ולהמשיך לפרנס את משפחתה.
בגיל 17 קיבלה צו גיוס, אביה התנגד שתתגייס והציע לה שתתחתן במקום. זמירה נישאה לחבר טוב של אחיה ובגיל 19 הפכה לאם.
זמירה עסקה בתור אם הבית ב”ישיבת תקווה יעקב”, כיום פנסיונרית, אוהבת לארח את משפחתה, להיפגש עם חברות וללכת למועדוניות.
לזמירה חמישה ילדים, עשרה נכדים ונין. חשיבות החינוך, הלימודים והאקדמיה הינו ערך עליון בעיניי זמירה כיוון שאלו נשללו ממנה. זמירה גאה בילדיה ובנכדיה שדבקים בלימודים.
האוכל בעיני זמירה מחבר ומקרב לבבות. בכל יום שישי וערב חג משפחתה מתאספת בביתה לחגוג יחד.