לבנה אבוהב

סיפור חייה של לבנה הוא כמו סרט, לאו דווקא טורקי, עם Happy End שנזקף רובו ככולו לזכותה, על היותה אישה עוצמתית, נחושה ומעניקת-לב שחייה מלאי תמורות רבות ומרגשות וכל זאת כמענה לטוב ליבה. הוריה של לבנה עלו לארץ מטורקיה עם אחיה הקטן בשנת 1942 בעלייה בלתי-לגאלית. הם הגיעו דרך סוריה ברכבת דרך ראש הנקרה, והגיעו לפתח תקווה. כשהיתה לבנה בת שש עשרה היא התייתמה מאמהּ. אחיה הגדול כבר היה נשוי פלוס ילד ובבית נשארו אביה, אחותה הצעירה ממנה והיא. לבנה מרגשת במילותיה “לקחתי את הפיקוד, בישלתי, ניקיתי, יצאתי לעבוד, טיפלתי ברגישות באחותי, לא נתתי להרגיש שהיא לבד”. כשהיתה בת עשרים ואחת התחתנה ונולדו לה תאומים. היא התגרשה והמשיכה לגדל את בניה ולטפל בבני משפחתה, ללכד ולטפח את כולם. לבנה עבדה במשך שלושים ושש שנים כסייעת בחדרי ניתוח וצברה חוויות גם מהן ניתן לכתוב תסריט לכשעצמו. כיום לבנה מוקפת באהבה מבניה, מכלתה, מנכדיה, מאחותה ומהאחיינית שלה, המשפחה היפה והמגובשת שטרחה לשמור בשנים הפחות פשוטות. הם כולם בקשר יומיומי והדוק, נפגשים הרבה וחוגגים ביחד. לבנה למדה לבשל מאמא שלה את המאכלים הטורקיים ואותם היא מכינה עד היום וכולם מאוד אוהבים. בשגרת היומיום היא פעילה למועדון, נפגשת עם חברות, הן “מפטפטות על כוס קפה” ובנוסף לבנה מתעמלת, מציירת, מפסלת, שומעת הרצאות ויוצאת לנופשונים ולטיולים. “אני ממליצה לכל הנשים שיוצאות לפנסיה להגיע למועדון, זה עושה טוב לנשמה” אומרת לבנה מלאת האופטימיות.