רותי נחום

רותי נולדה ב-1941 בטריפולי, לוב. רותי ומשפחתה עלו ארצה מלוב כשרותי הייתה בת 8, היישר למעברה, שם הכירה ניצולי שואה נוספים והרבה ילדים. “נולדתי במערה ששימשה כמחבוא שלנו, בזמן מלחמת העולם השנייה. סבתא שלי מצאה מיילדת ערבייה שאמרה לה שאמא שלי צריכה למעוך בצל עם הברך עד שאצא – וכך נולדתי”. למזלה של רותי היא נולדה במחבוא ובזמן הבריחה מהנאצים ואמרה שלאחרים לא היה המזל להם זכו והיו מכרים שנשלחו על משאיות משא אל הגטו. רותי מספרת שערבי שישי היו הערבים המיוחדים במשפחתה. “בערב שבת היינו יושבים – הבנות על מחצלת והבנים על כסאות, סביב שולחן השבת והיו מגישים לכל אחד מאיתנו קוסקוס, מפרום ועוד מטעמים. אמא הייתה אופה חלות בכל שבת, וגם עוגה או ספרא. הייתי יושבת ואוכלת את הכל מקערה יחד עם אמא (ולא מצלחת)”. “בערב שבת היינו אוכלים עוף. שוחטים אותו בעצמנו ומבשלים. אמא שלי ידעה להבדיל בין כשר ללא כשר. במעברה היה שוחט שהשתמשנו בשירותו. וכילדים היינו רבים בינינו, האחים, על ‘החלקים’ של העוף. גדלנו בצניעות רבה מאוד, אני ואחיותיי יצאנו לעבוד בגילים צעירים מאוד (12-15). אחי עבדו עם קבלנים, אחיותיי ואני עבדנו במשק בית. התחלתי לעבוד כשהייתי בת 12. את השכר שלי הייתי מביאה במלואו לאמא שלי. אבא שלי נפצע במלחמה ולא קיבל את הטיפול הראוי, הוא היה חייט אך בעקבות הפציעה לא יכל להמשיך ולעבוד ולכן כולנו נרתמנו”. רותי עסקה בצעירותה בטיפול בילדים וכבלנית במקווה, היום נהנית מהפנסיה ומבקרת במרכז היום בקרית אונו כארבע פעמים בשבוע. אוהבת לצייר, לפסל בקרמיקה, לאפות ולבשל, לטפל בגינתה ואף בגינת המועדון. לרותי ארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים ומספר מבורך של נכדים, נינים ובני נינים.