"למרות שעבדתי שעות ארוכות מחוץ לבית, הבית תמיד היה מסודר ולילדים היה אוכל טרי וחם. אוכל של אמא זה ברכה" אומרת תקווה ומרגשת. "כשסביב השולחן יושבים הילדים והנכדים שלי זה נותן לי סיפוק ושמחה על המאמץ שלי בעבורם. כשהילדים שלי אוכלים ושבעים אני מרגישה שבעה".

“הפנים שלך הן ברכה, כך כולם אומרים לי, כי אני תמיד צוחקת” פותחת תקווה את השיחה וממשיכה “איך שאמא שלך ילדה אותך הבאת לנו אור וברכה אמר לי אבא”, ואכן, הברכה, האור והתקווה שבה ובתוכה מורגשים, מובילים ומאוד מנעימים את האווירה. תקווה נולדה אחרי שלושה בנים, הם גרו בהוד השרון באוהל, בתת-תנאים. “היינו כמו סלאח שבתי”, הוריי הלכו רחוק להביא מים ועל חשמל לא חלמנו. לאחר לידתה הועברה המשפחה לדירת שיכון ומכאן הברכות והתקווה הגלומים בשמהּ. היא התחתנה בגיל שמונה עשרה. תקווה היתה בת נאמנה ומסורה להוריה. כשנולדו שלושת ילדיה עברו לגור בפתח תקווה. בשנות ילדותה ונעוריה אמא שלה היתה מעירה אותה מוקדם והיא היתה מנקה ומסדרת את הבית לפני בית ספר, הרגל שליווה אותה במהלך חייה ושטבוע בה עד היום. מכיתה ח’ התחילה לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה. היא עבדה במפעלים שונים, נסעה בכמה אוטובוסים הלוך-חזור וחוותה לא מעט קשיים. לאחר נישואיה עבדה בחנות פרחים, בקונדיטוריה ובכל הזדמנות שהעניקה לה הן את היכולת לצאת מהבית והן להתפרנס. “למרות שעבדתי קשה, הבית תמיד היה מסודר ולילדים היה אוכל טרי וחם. אוכל של אמא זה ברכה” אומרת תקווה ומרגשת. דלת ביתם תמיד היתה פתוחה וכולם הגיעו לאכול ולהיות איתם “אני רק רוצה לעשות טוב לאחרים, אנרגיות טובות יביאו מחר עוד יותר טוב” היא אומרת. “כשסביב השולחן יושבים הילדים והנכדים שלי זה נותן לי סיפוק ושמחה על העבודה הקשה שלי. כשהילדים שלי אוכלים ושבעים אני מרגישה שבעה”. כיום פעילה המתנ”ס, עושה פעילות גופנית, שומעת הרצאות ומקשיבה למוסיקה שעושה לה טוב בנשמה, כמו שהיא עושה לכלל סובביה.