חנה מינס (כהן)

חנה משתפת בסיפור ילדות מיוחד במינו: “בביתנו היה נהוג שכל אחת מן הבנות במשפחה תערוך את שולחן השבת, בכל שישי בת אחרת. באחת הפעמים, בהיותי בת 7, ערכתי את השולחן. פרשתי מפה לבנה, שמתי חלות, בקבוק יין סגור וכוס – גביע לקידוש. לבשתי את שמלת השבת הלבנה ויצאתי לשחק עם אחיותיי וחברותיי. שיחקנו במחבואים, ואני מצאתי לי מקום להתחבא… בחדר בו היה שולחן השבת, מתחת לשולחן ומוסתרת ע”י המפה. לפתע התחשק לי לטעום מהיין. פתחתי את הבקבוק ולגמתי מעט מהיין. היין עלה לי לראש – השתכרתי, ובמשחק עם אחיותיי וחברותיי רצתי ונפלתי כל הזמן. אחיותיי וחברותיי כעסו עליי שאני נופלת כל הזמן וסילקו אותי מהמשחק. אבא חזר הביתה מבית הכנסת, התחיל בקידוש ושם לב שיש רק כחצי בקבוק יין והרי תמיד נהגנו לשים בקבוק יין מלא וסגור. אבא מסתכל על אמא ושואל בתנועות ידיים ‘מה קרה?’, אמא עונה לו שהיא לא יודעת.. ואני שתקתי. לפתע! התפרץ הכל החוצה! הקאתי וריח היין התפשט בחדר! ישנו פתגם האומר ‘נכנס יין – נתגלה הסוד’, ילדה בת 7 שנים שיכורה”. בילדותה, חנה בילתה רבות עם אחיותיה וחברותיה. מקור המטבח ממנו חנה שואבת השראה הוא שילוב בין המטבח החלאבי לבין המטבח התימני. אביה עלה ארצה מתימן ואילו אימה ילידת מצריים וסבתה ילידת טורקיה (סבתה הייתה מספרת שאת ההשראה לבישול קיבלה מהמטבח החלאבי). חנה מספרת שכשסבתה הייתה מגיעה אליהם לביקור היא הייתה “משתלטת על המטבח” ובכך חנה למדה את סודות המטבח החלאבי. בצעירותה עבדה חנה בתור מורה מנהלת, מרצה ומרכזת השתלמויות במכללה האקדמית “בית ברל”, מדריכת מורים, מנהלים ואנשי חינוך נוספים. כיום חנה גמלאית ומתנדבת במגוון תחומים כשגולת הכותרת היא תיעוד סיפורי החיים של אזרחים ותיקים וניצולי שואה ביקנעם. חנה גם נהנית מקריאה וכתיבת ספרים, טיולים, שירה, מחול ופתירת תשבצים. חנה מגיעה ממשפחה מרובת ילדים, שמונה אחים בסך הכל – שבע אחיות ואח. לחנה משפחה ענפה משלה – ארבעה ילדים, 12 נכדים ונכדות ו-15 נינים ונינות, “בן פורת יוסף”.