רחל בן עמרם

נולדתי בשנת 1936 בטורקיה בעיר גַזִיאַנְטֵפ (Gaziantep). למשפחה של שני הורים, שלוש אחיות ואח אחד. השכונה הייתה שכונה מעורבת בה גרו יהודים וטורקים מוסלמים יחד. הבית שלנו היה בית קרקע. כשנכנסים לבית היה צריך להוריד נעליים והיינו נותנים לאורחים נעלי אצבע. רוב הבית היה עם שטיחים או רצפה מעץ וכדי שלא יהרסו אסור היה לדרוך עליהם עם נעליים. מזג האוויר בטורקיה תמיד היה קריר ולכן תמיד היה נעים וקל לאחסן מזון, היה לנו חדר אשר שימש כמזווה, בו שמנו את האורז, העדשים, השעועית, החומוס, וגם מאחורי דלת רשת ששימשה כמעין מקרר אוויר תלינו בשר. הורי הגיעו ממשפחות דתיות ומאוד שמרנו על המצוות בטורקיה- לא בישלנו בשבת, לא נסענו ושמרנו על כשרות. אבא שלי היה סוחר, עסק בקנייה של מוצרים שונים (טקסטיל בעיקר) ומכירה שלהם. הוא היה מסתובב עם הציוד שלו ורוכב על חמור לחלב (סוריה) ובדרך עובר בכפרים ומוכר את הסחורה. הוא היה מרוויח טוב וחיינו ברווחה. בימי שישי אמא שלי הייתה מבשלת ארוחה גדולה לליל שבת ולא נתנה לאף אחד לגעת באוכל כדי שאם פתאום ידפקו בדלת ויפתיעו אותנו אורחים יהיה לנו מספיק אוכל לכולם. לכן בצהריי יום שישי היא הייתה מבשלת לנו קציצות או משהו אחר כדי שלא ניגע באוכל לשבת. בליל שבת היינו אוכלים למנה ראשונה דג מטוגן ווינַגְרֶה, לאחר מכן אורז עם שעועית ולחמג’ון. האוכל הזה ממלא והיינו אומרים עליו בלדינו שהוא “אינצ’קולו” = אוכל שמגיע ישר לישבן. כשהייתי קטנה אמי חלתה ולכן בגלל שאני הייתי מספיק “פלפלית” אני הייתי אחראית למטלות הבית, מסדרת, מנקה ומבשלת, בזמן שהאחים שלי היו הולכים ללמוד בבית ספר. בבית דיברנו בלדינו וטורקית ואמא ואבא ידעו גם ערבית. במהלך השהות בטורקיה הזדמן לי לטייל הרבה משום שאחותי הגדולה נישאה לנגן קאנון והוא לקח אותנו איתו להופעות ברחבי טורקיה, כך טיילנו וראינו מקומות שונים ויפים. עליתי לארץ בשנת 1949 במבצע הברחה של יהודים מטורקיה שאירגן “המוסד”. הבריחו אותנו באישון לילה באוניית משא, המון רב של אנשים בצפיפות ובתנאים לא פשוטים. כשהגענו ארצה עגנו ב””סנט לוקס” בחיפה ולאחר מכן שוכנו במחנה עולים ליד בנימינה. הגענו בחורף (אוקטובר 1949), חורף שנת 1950 הידוע בתנאיו הקיצוניים ובשלג שמילא את הארץ. ביום אחד שבו ירד שלג האוהל בו התגוררנו ממש התמוטט, לכן לקחו אותי ואת אחותי הקטנה למשפחה במקום אחר להתאושש מהקור ואז חזרנו למשפחה. שאר המשפחה בינתיים שוכנה באוהל אחר. היינו במחנה בבנימינה עד פברואר/מרץ 1950 ולאחר המקרה הועברנו למעברה בהרצליה (היכן שהיום שוכנת שכונת נווה עמל). גרנו בצריפים. במעברה הייתי בשנות הנעורים שלי ומאוד אהבתי את האווירה, היה לי חברים, הייתי עובדת במלון השרון ובימי שבת בערב היה מגיע מורה עיראקי ללמד אותנו ריקודים סלונים. למדנו בתוך צריף אחד שסודר כסלון גדול, מאוד אהבתי את השיעורים והריקודים. בצעירותי היה לי שיער גולש שחור ולכן זכיתי בכינוי “קליאופטרה”. אולי בזכות זה אפילו היה לי חבר, דבר שכמובן ברוח התקופה ההיא נשמר בסוד מהמשפחה. יום אחד, אח שלי הגיע ודפק על חלון הצריף, בזמן שיעור הריקוד, יצאתי אליו והוא אמר לי לבוא איתו הביתה. הלכתי איתו הביתה ובבית היה מי שלעתיד יהיה בעלי. בעלי לעתיד היה אח השכנה שגרה בצריף לידנו. כל בוקר הייתי עוברת ליד צריף השכנה בדרך שלי לעבודה וכנראה שהיא ראתה אותי חולפת, מצאתי חן בעיניה והיא ביקשה מאחי שיביא אותי לפגוש את אחיה, בעלי לעתיד. בהתחלה לא מאוד רציתי להתחתן, היה לי חבר ואף אחד לא שאל אותי מה רצוני. אבל בעלי היה אדם מאוד יפה שהתייחס אלי טוב. הוא לקח אותי שלושה חודשים לפני החתונה לגור בבית הוריו ביפו, ברחוב יפה, רחוב 60 (מה שהיום נקרא רחוב קדם). כל חודש הוא נתן כסף ולא היה חסר לי כלום. התחתנו בשנת 1955. נולדו לנו יחד 4 ילדים. היו לנו חיים מאושרים וטובים יחד. כיום אני גרה בתל אביב קרוב לכל ילדי ונכדי. כל יום ראשון אני נפגשת עם חברות ואנחנו משחקות קלפים ואני מאוד אוהבת את הזמרת לינט.